יָדַ֙עְתָּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣ר בֶּן־נֵ֔ר כִּ֥י לְפַתֹּתְךָ֖ בָּ֑א וְלָדַ֜עַת אֶת־מוֹצָֽאֲךָ֙ וְאֶת־מבואך [מ֣וֹבָאֶ֔ךָ] וְלָדַ֕עַת אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃
Engkau kenal Abner bin Ner! Ia datang untuk memperdayamu dan untuk mengetahui segala keluar masukmu serta mengetahui segala sesuatu yang engkau lakukan.
ביאור הרד"ל
(יג) אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו ומוצאיו. לישנא דקרא (יחזקאל מג) צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו. ונקט כאן יסודותיו במקום תכונתו (לימדנו לפי דרכו שזהו פי' תכונתו לשון יסוד כמו מכונותיו). ובקרא כתיב מוצאיו קודם למובאיו וכן דרך המקרא לכתוב כמ"ש (שמואל ב ג) את מוצאך ואת מובאך. וכתיב אשר יצא ואשר יבא (במדבר כ"ז) וכי"ב. אבל הש"ס רגיל למנקט כניסה קודם יציאה וכמ"ש התוספות בריש פסחים (ב.) ד"ה לעולם יכנס ובכ"מ. ומקום לרמוז כאן ששלש לשונות אלו רומזין לבי"ע. דבריאה הוא יסוד שרש שמושרשין באצי' ואח"כ יצי' מובאיו. ועשי' נקרא מוצאיו לשון יציאה וסוף כמו תוצאות הגבול (במדבר ל"ד) ולומר שלכל אלו נעשה ע"י שבירת הכלים שהוא החריטה מקום לעמידתן ויציאתן. וממילא א"ש דנקט מוצאיו לבסוף:
מלבי"ם באור המילות
כמוצאי גולה. היוצא ברצון כמו לדעת את מוצאך (ש"ב ג') שעל ההכרח היל"ל מוצאי כמו היא מוצאת :
שד"ל
יכסימו: היו"ד במקום ה"א למ"ד הפעל כמו נטיו, ירביון, ומפני תוספת היו"ד נפל הדגש הראוי בסמ"ך, כמו במלת שלמונים (ישעיה א' כ"ב וע"ש פירושי) והיה משפט המלה יכסום. וביו"ד יכסיום, ונוספה בסופה וי"ו על דרך השיר, כמו תביאמו ותטעמו, אלא שהיה משפטה להיות עליה חולם, ואמרו המדקדקים (כן כתב ר' אליה המדקדק בס' ההרכבה) ורשב"ם שבא בשורק לזווג הקריאה לקריאת היו"ד הקודמת שגם היא בהברת השורק; ונ"ל שאין זה כלום, כי לא מצאנו זריות לזווג הקריאה אלא בשתי מלות, כמו הרו והגו (ישעיה נ"ט י"ג), צאינה וראינה (שיר השירים ג' י"א), את מוצאך ואת מובאך (שמואל ב' ג' כ"ה), ומוצאיו ומובאיו (יחזקאל מ"ג י"א), אבל בתנועות מלה אחת לא מצאנו כזה, אלא בהפך מצאנו לה"ק אוהבת ההתחלפות והשנוי בתנועות המלה, כמו יחפוץ יחפץ, ואין אומרים יַחֲפַץ יֶאֱהַב ולא יַאֲהַב: וכן אֵקַל תֵקַל, ולא אָקַל תָקַל, וכן יאכַל ולא יאכל, יֶאְחז ולא יאחז, ולשקר יסתייעו ממלות וירשתם, שְאִלְתִּיו שְאֶלְתֶּם, וכמו שכתב ראב"ע על וירשתם (דברים ד' כ"ב) "בעבור שנח ונעלם היו"ד בשבר הוי"ו נשבר עין הפעל" כי אין זה כלום, כי כן מצאנו וּפִשְתֶּם (מלאכי ג' ד') בלא שיהיה שם חירק אחר, וכן כמו שמצאנו והתגדלתי והתקדשתי (יחזקאל ל"ג כ"ג) בחירק לפני חירק אחר, כן מצאנו והתקדִשְתֶּם (ויקרא י"א ל"ד) בלא חירק אחר וידוע כי הפתח משתנה לפעמים לחירק, כגון צד צִדּו, פת פִתִּךָ, ולא גם פעם אחת כנוי מו בשורק. לפיכך אני אומר כי טעם השורק לצייר לאזן השומע הנפילה במצולות והכסוי תחת המים כי כן נראה מטבע הברת U לעורר בנפשנו ציור החשך והמצולה, וכל היודע יקרת התמונה המליצית הנקראת שם (אונאמאטאָפֶייא) לא ילעג לדבר הזה. ואחר שיונח כי השורק בסוף יכסיומו הוא לתכלית זאת שאמרתי, יצדקו בצד מה דברי המדקדקים, שהוא לזווגו עם הברת יו"ד הקודמת, כי באמת אם לא היה כאן שורק אחר (כגון אם היה כתוב יְכַסֵמוֹ) לא היה כח לשורק אחד העומד לבדו בסוף התבה לעורר ציור הנפילה והחשך, ורק בהיות שורק אחר לפניו, יפה כחו של השורק האחרון לעורר בנפשנו הציור ההוא.